מאת: נעמי פרס - אבירם

התנדבתי לצפות ולכתוב על הסרט ה"סוד שבעיניים" (El Secreto de Sus Ojos) סרטו הארגנטינאי של חואן חוסה קמפנלה
על פי ספרו של אדוארדו סצ'רי La Preguta de Sus Ojos (השאלה שבעיניה) שמועמד לאוסקר בקטגורית הסרטים הזרים לצדו של עג'מי.

אני נולדתי באורוגוואי וספרדית היא שפת אימי.  הגעתי לסרט מבלי לדעת עליו דבר, אני מעדיפה ככה לראות ולשפוט בלי להיות מושפעת ממה שקראתי או שמעתי, אז אודה על האמת שכבר מהפריים הראשון התחלתי ליהנות. הספרדית הארגנטינאית הזאת, לקחה אותי מייד למעין מסע שורשים פרטי, אבל בכל זאת, אנסה להיות לא משוחדת.
הסוד שבעיניים סרטו החדש של חואן חוסה קמפנלה (הבן של הכלה) מספר את סיפורו של בנחמין אספוסיטו, שיצא לגמלאות אחרי שעבד כל חייו כחוקר במשרד המשפטים הארגנטינאי. בודד ומשועמם הוא מחליט לכתוב רומן על מקרה אונס ורצח מזעזע שהתרחש לפני 30 שנה בשלהי תקופת הגנרלים בארגנטינה, מקרה שהוא עצמו חקר. במסעו לחקר העבר הוא נעזר בשופטת, שהיא גם מושא אהבתו הלא ממומשת. עם כתיבת הספר הוא חוזר להתנהגות שלו בעבר דרך מערכת היחסים עם השופטת ועם חברו השיכור, שמספק אתנחתאות קומיות לאורך כל הסרט. למעשה חקירת המקרה והדרך לאמת הופכת למפתח שתביא לו את הישועה בהווה.

''הסרט מספר את הסיפור בצורה פשוטה וגאונית''

לסרט הארוך הזה (שעתיים ושמונה דקות) יש מעלה עיקרית אחת: הוא מספר את הסיפור בצורה פשוטה וגאונית.
זהו סיפור מורכב ביותר שמסופר בכמה רבדים. קודם כל זהו סיפור מתח קלאסי שמטרתו לפתור תעלומת רצח, אבל בדרך הוא מציג כמה עלילות משנה: אהבה שנקטעה בטרם מומשה ואת סיפור החברות של שני הגיבורים, לפעמים מצחיק עד דמעות, גם אם סופו טרגי. עלילות המשנה האלה לא מפריעות לרגע לציר המרכזי של הסיפור.
הפינה הזאת באתר של איגוד העורכים נקראת עורכים מבקרים ולכן גם התבקשתי לבקר את הסרט מנקודת מבטו של העורך. אני זוכרת שבזמן שלמדתי קולנוע, כל סרט שראיתי "היה נחתך" בעיני לחתיכות. הייתי רואה כל קאט ובעצם לא בטוח שהייתי באמת רואה את הסרט כמכלול. פעם סיפרה לי עורכת ותיקה שמפיק אחד העיר לה על קאט שהוא "קופץ" אז היא ענתה לו "אם אתה רואה את זה אז מגיע לך…" מאז לימודי הקולנוע שלי עברו כמה שנים טובות ואני מוכרחה להגיד שכשאני מתיישבת באולם הקולנוע אני מתמסרת ומוכנה שייקחו אותי למסע ואם הסרט עובד עלי אני לא מסוגלת או לא מוכנה לבודד את העריכה משאר האלמנטים שמרכיבים אותו.

ובכל זאת הרי אנחנו כאן כולנו עורכים, ואנחנו יודעים עד כמה קשה לפעמים לספר סיפור בפשטות וברצף תוך כדי שמירת המתח העלילתי, מבלי לאבד את הרגש וההומור בדרך. ולכן זה בעיני ההישג הגדול של סרט זה. הדרך בה נפרשים פרטי העלילה תוך כדי מעברים בין הזמנים בין העבר להווה ובחזרה, מדגישה את האלמנטים הדרמטיים שמחזיקים את הצופה במתח לכל אורכו. לא הרגשתי שיש דיאלוגים מיותרים, וגם לא סצנות שמרגישים שהכניסו אותן בכוח. המעבר בין הזמנים נעשה בקאט פשוט בלי כותרות ובלי אפקטים ויזואליים מיוחדים. הדרך לתאר את העבר היא דרך השפה הקולנועית שמשתנה על ידי שימוש בתנועות מצלמה יותר תזזיתיות, בסגנון דוקומנטרי כשהעריכה היא בהתאם. וכן גם כמובן על ידי איפור השחקנים, שהיה צריך לבגר אותם ב 30 שנה. ואני מציינת את זה כי זה אחד הדברים שהפריעו לי בסרט, לפעמים השחקנים "מאופרים" מדי.

נעמי פרס-אבירם:''העריכה מדגישה את האלמנטים הדרמטיים בסרט ומחזיקה את הצופה במתח לכל אורכו''

אחת הסצנות המרשימות בסרט צולמה באצטדיון כדורגל במהלך משחק עם הרבה קהל, כאן מרגישים את אהבת הכדורגל של הארגנטינאים הסצנה ערוכה בקצב עם הומור רב ושומרת על מתח לכל אורכה.
לבסוף אומר שהסרט ליווה אותי ימים רבים אחרי הצפייה כי הוא לא רק סרט מתח המסופר היטב, אלא גם סרט עם אמירה פוליטית ובעיקר עם אמירה על אופיו של האדם שגם אם הוא משנה הכול הוא אינו יכול לשנות את התשוקה שמניעה אותו.
עוד הערה קטנה:
רציתי כאן לציין את שם העורך אז חיפשתי את שמו ברשימת הקרדיטים בדפי האינפורמציה שקיבלתי בהקרנה, וכמה אופייני בעיני שהמפיצים בישראל כתבו את שמות מעצב התלבושות, המוסיקאי ואת מנהלת ההפקה ולא חשבו שחשוב לציין גם את שמו של העורך. בחיפוש קצר מתברר שהעורך של הסרט היפה הזה הוא הבמאי עצמו חואן חוסה קמפנלה.

הציון של נעמי ב"סולם העורכים": 8